הפור אם כן נפל וקינן יצא להקים את השלוחה של הלובי למען ישראל בוושינגטון. שמה של השדולה היה: American Zionist Committee for Public Affairs והמשרד הצנוע נלקח ברח' 1341G STREET בוושינגטון הבירה.
המשרד הצנוע כלל צוות קטנטן של 4 עובדים ובהם מזכירתו הנאמנה ריטה גרוסמן, רוט לידויין, מריאן פרלוב ופרד גרוניץ', שהיה אחראי על מדינות הדרום.
עפ"י זכרונותיו של קינן, את החזון של איפא"ק ניסח ליפסקי:
"הוועדה תבצע פעילות ציבורית, במטרה לשמר ולפתח את יחסי ישראל – ארה"ב וההבנה בין העמים".
כבר בשבוע הראשון להקמתה, פעלה השדולה לגבי חוק הסיוע לפליטים בישראל.
עמדתה ודרך פעולתה של איפא"ק, מאז ועד היום, הייתה לגבש קונצנזוס לחקיקה דו מפלגתית, לחבר אליה חברי קונגרס בשני הבתים, ללוותה בתקשורת אוהדת; ולבסוף לוודא כי היא מקודמת ע"י המצביעים ודעת הקהל האמריקאית.
אין כמו ההבנה לפעולות שנקטה השדולה בשבוע הראשון לקיומה, להבין את הדרך בה היא פועלת מאז ועד היום.
וכך פעלה השיטה:
ווין מורס (WAYEN MORSE) מאורגון, שיהיה חתום על החוק שמבקש תמיכה כספית מהקונגרס.
הבעיה היא, שהסנטור מורס לא אהב להיות חתום עם חברים נוספים על הצעת חוק.
אומנם באופן עקרוני הוא לא אהב ששמו מתנוסס לצד חברים נוספים על החוק, אך בשל בקשתו האישית של קינן, הוא הסכים לצרף לחוק את רוברט טאפט (ROBERT TAFT), אותו הכיר קינן בשנת 1931 כאשר כיסה את פעילותו במדינת אוהיו.
לאחר שהחוק הוגש וזכה לשם כינוי מורס-טאפט, החלה פעולת גיוס החתימות של התומכים על החוק. חברי סנאט צורפו לחתימות ובהם דואלס (מי שלימים יהפוך למזכיר המדינה תחת איזנהאוור), וחברים נוספים שגויסו באמצעות אברהם פיינברג, מי שהיה פעיל בבונדס ותורם גדול של הנשיא טרומן.
במקביל, הריץ קינן את שני חברי ועדת החוץ של הקונגרס, הרפובליקני ג'ייקוב יעבץ (Jacob Javits) והדמוקרטי אברהם רייבקוף (Abraham Ribicoff),שיריצו במקביל את הצעת החוק.
לצורך הקמפיין הציבורי, פגש קינן עיתונאים מהניו יורק טיימס והניו יורק הארלד טריביון, בכדי להסביר להם את חשיבותו של החוק וליחצ"ן את חשיבות החוק.
ב- 29.3, החוק הוגש החוק בסנאט באמצעות 36 סנטורים, מהם 19 דמוקרטים ו – 17 רפובליקנים, עם בקשה לסיוע של 150 מליון דולר למדינת ישראל.
הממשל האמריקאי היה מוכן לשקול מענק של 23.5 מליון דולר, כחלק ממענק שיועבר לכלל מדינות האיזור, במסגרת תקציב של 125 מליון דולר לשיפור המצב הכלכלי במזה"ת. הרעיון היה שיאפשר ליישב את הפליטים היהודים שברחו מארצות ערב, באותו האופן שפליטים ערביים מטופלים באמצעות אירגון אונר"א.
ההצעה להעביר באופן תקדימי כסף למדינת ישראל, הפעיל את כל הלובי הערבי על משרד החוץ, בעיקר דיפלומטים במדינות ערב.
באמצעות שאילתה שהוגשה ע"י הסנטור ויליהאם בנטון (William Benton), אחד מהחברים החתומים על החוק, השיב הסטייט דיפרטמנט כי: "משרד החוץ החליט שהחוק האמור לא נמצא מתאים למדיניות הממשל".
השדולה הגדילה את המאמצים וחיפשה שותפים שיוכלו להשפיע על עוד חברי קונגרס שיהיו חתומים על הצעת החוק, לבסוף הוגשה ההצעה בחתימת ידם של 164 חברי בית הנבחרים. השדולה יזמה דיון לגבי חשיבות ההעברה התקציבית לישראל והביאה מטעמה מומחים שיסבירו מדוע הסיוע חיוני מנקודת מבט אסטרטגית אמריקאית וישראלית. העד המומחה שעשה את הרושם הגדול ביותר היה הכלכלן רוברט נ'יתן, שהפסיק חופשה משפחתית והגיע בבהילות לוושינגטון להסביר את עמדתו בפני ועדת החוץ.
לבסוף, ובניגוד להמלצת משרד החוץ, הצעת החוק עברה בקונגרס ובסנאט בסכום של 65 מליון דולר לטובת קליטת פליטים.
64
