צומת בלפור

היום, בדיוק לפני לפני 101 שנה, התקבלה החלטה של הנשיא האמריקאי ווילסון שהביאה להצהרת בלפור.  על פגישתו של השופט העליון היהודי הראשון בארה"ב ,לואיס ברנדייס והרב הרפורמי סטפן  וייס, שהביאה לשינוי עמדת הנשיא ווילסון לגבי יישוב יהודים בפלשתינה,  ממחקר ההיסטורי עכשווי, שחושף אור על הפגישה שנעלמה מדפי ההיסטוריה.

מאת: קובי ברדה

בקיץ שנת 1917, המאמצים של התנועה הציונית בראשותו של חיים וייצמן להכרה בפלשתינה כבית ללאום היהודי, הגיעו לשיאם. אך כדי לממש את הרצון של וייצמן לקבל את ההצהרה, שלימים תקרא הצהרת בלפור, נאלץ חיים וייצמן לקבל עזרה מידיד אמריקאי. עשרות מאמרים וספרים נכתבו על הצהרת בלפור, אך החלק הדרמטי של העזרה אותה קיבל וויצמן מעבר לאוקינוס נשארה בצל. מחקר היסטוריוגרפי חדש, מציג תיעוד חדש על חלקה של העלית היהודית הציונית בארה"ב ,וחלקה הדרמטי בהכרזת בלפור.

כך כתב חיים וייצמן באיגרת אותה שלח ללואיס ברנדייס, ביום ה – 19 לחודש ספטמבר 1917:

פרטי וסודי

מר ברנדייס יקירי,

הממשלה הבריטית שוקלת בקפידה רבה את נוסח ההצהרה (הצהרת בלפור) בזכות התנועה הציונית. בשלושת החודשים האחרונים מתנגדינו מקרב היהודים נאבקו בתנועה הציונית. הם פרסמו סדרה של חוברות ובהן נאומים של התומכים בהשתלבות, והפיצו חוברות אלה ברבים. כפי הנראה הם התארגנו לקבוצה חזקה למדי המפעילה עכשיו נגד הציונים את מלוא השפעתה… אנו חייבים להיות מסוגלים להישען על משהו מוגדר, כדי שנוכל לבוא אל בני העם היהודי ולומר להם שיש לנו לא רק תקוות גדולות, אלא הצהרה מחייבת ממעצמה המסוגלת ונכונה ללחום למען ענייננו.

אז מי הם אותם מתנגדים שכינה וייצמן: "מתנגדינו מקרב היהודים", ועד כמה היה חשוב להכניע אותם באמצעות התמיכה האמריקאית להצהרת בלפור?

הכוונה במברק של וייצמן, הייתה לשר הקבינט היהודי והאנטי-ציוני, אדווין מונטוגיו. מונטוגיו, היה בן למשפחה יהודית, שסלד מרעיון התנועה הציונית. וכך כתב השר מונטוגיו באגרת מיום השלישי לספטמבר 1917, לפני הדיון בקבינט המלחמה: " הציונות תמיד נראתה לי כאמונה פוליטית נכלולית, שאינה נסבלת על-ידי אף אזרח פטריוטי של הממלכה המאוחדת. אם יהודי אנגלי מסתכל על הר הזיתים ומייחל ליום שבו ישוב לעסוק בחקלאות בארץ-ישראל, הוא תמיד נראה לי כבעל מטרות שאינן עולות בקנה-אחד עם אזרחותו הבריטית, וכמי שמודה שאינו זכאי לקחת חלק בחיים הציבוריים של בריטניה הגדולה או שיתייחסו אליו כאנגלי." אבל אדון מונטוגיו לא הסתפק באגרת, הוא דרש להופיע לתת עדות בפני הקבינט בו לא היה חבר.

השר היהודי הבריטי אדווין מונטוגיו

בישיבה הצליח מונטגיו הצליח בכישרון רב להטות את העמדה המקורית של חברי הקבינט, ובמיוחד על רקע העובדה כי הוא עצמו היה יהודי. ההחלטה של הקבינט אם כן הייתה להעביר את הכדור לידיים האמריקאיות, ולדחות את המהלך כולו כדי לבחון שאלה חדשה לגמרי: האם נשיא ארצות-הברית יתמוך בהצהרה פרו-ציונית?

עמדת המתנגדים האמריקאים בעניין הכרזת בלפור

לאחר שנשלחה אליו הפנייה בעקבות ישיבת קבינט המלחמה, נשאל כאמור הנשיא ווילסון ע"י ממשלת בריטניה לגבי עמדתו בעניין האפשרות של הצהרה שתפעל למען האינטרסים של הארגונים הציוניים בפלשתינה. הנשיא ווילסון השיב ב – 9 לספטמבר 1917, כי הוא "איננו בשל" להחלטה בנושא, וגם בכירים בממשלתו, וכמה מתורמיו הגדולים היו נגד בית לעם היהודי.

הנשיא וודרו ווילסון

בלפור חסר אונים

ההחלטה של הנשיא ווילסון שלא לתמוך בהצהרה, סגרה למעשה את הדלת עבור בית לעם היהודי. ביום ה-24 בחודש ספטמבר 1917, כותב בלפור ביומנו, בתגובה לחוות-דעת פרו-ציונית של משרדו: “כן. אולם מאחר שעל שאלה זו החליט הקבינט (בהיעדרי) נגד הציונים, אין אני יכול לעשות דבר בטרם תופר החלטה זו”. כדי שניתן אם יהיה לבלפור להפעיל את כוחו לקידום ההצהרה, נוצר כעת הצורך להפוך את דעתו של הנשיא ווילסון לתמיכה החד משמעית לקידום המהלך. כדי לעשות את זה, יהיה צורך למצוא את אנשי המפתח שיפעלו אצל הנשיא.

בצר לו פונה בלפור לברנדייס עם המברק שתואר קודם, ומבקש ממנו לפעול בקרב ההנהגה האמריקאית.

השופט לואיס ברנדייס היה השופט היהודי הראשון בביהמ"ש העליון האמריקאי וציוני נלהב. משפטן, לוחם צדק ואחד המנהיגים הרוחניים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי במאה השנים האחרונות. אדם שנולד למשפחת מהגרים דלת אמצעים, ושנהפך רק בעזרת כישרונו ושכלו לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה המשפטית והעסקית בארה"ב. חלקים גדולים מהמצע ומהמדיניות של הנשיא ה-28 של ארה"ב, וודרו ווילסון, נשענו על רעיונות שקיבל מברנדייס.

לואיס ברנדייס

השופט ברנדייס מגייס את חברו, הרב סטפאן וייס, שהיה רב   רפורמי וממנהיגי יהדות ארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, שביקשו פגישה אצל קולונל האוס.

הרב הרפורמי סטפאן וייס

אדוארד מנדל האוס, היה פוליטיקאי ודיפלומט אמריקאי, יועצו הקרוב ביותר של נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. על אף שלא נשא דרגה צבאית נודע בכינוי "קולונל האוס." החברות בין הנשיא ווילסון להאוס הולכת לתקופה בה כיהן ווילסון כמושל ניו ג'רזי וסייע לו במהלך הבחירות לנשיאות בשנת 1912. לאחר בחירתו של ווילסון לנשיא ארה"ב, הפך הקולונל האוס ליועצו הקרוב והאיש הלוחש על אוזנו. האוס עבר אף להתגורר בבית -הלבן עד לנישואיו של ווילסון עם רעייתו, שדרשה את הבכורה כ"יועצת הבכירה של הנשיא". הנשיא ווילסון מינה את האוס להיות שליחו האישי למשימות דיפלומטיות ובהם כשליח האישי של הנשיא לניסיונות השלום בין השנים 1914-1916, ומאוחר יותר כשליח לוועידת  השלום בפריז ב-1919. אולם החלק החשוב ביותר בהקשר זה של העבודה מתייחס דווקא ליחסיו הקרובים עם ברנדייס.

יועץ הנשיא הקולונל האוס

המברק אותו קיבל ברנדייס הוציא לפועל פגישה שהתקיימה בהשתתפותם של השופט ברנדייס והרב סטפן וייס, ביום ה- 23 לחודש ספטמבר 1917 עם הקולונל האוס, שתפרוץ את הדרך להסכמתו של הנשיא ווילסון.

בתום הפגישה הבריק ברנדייס לוייצמן  במברק כי:

" משיחות שהיו לי עם מעוזרו הקרוב של הנשיא, אני מאמין שאני יכול להגיד לך שהוא סימטי לבקשה שהצגת במכתבך".

בסיומה של השיחה, ישב הקולונל וכתב מזכר לנשיא המסכם את הטיעונים בעד התמיכה האמריקאית בשאלת קבינט המלחמה הבריטי.

וכך כתב הנשיא ווילסון במזכר תשובה לקולונל האוס, היום בדיוק לפני 101 שנים ב – 25 לספטמבר 1917: " מצאתי במקטורן שלי את המזכר שהעברת לי בעניין התנועה הציונית, אני חושש שטרם אמרתי לך שקיבלתי את עמדתך ואני מבקש אותך להודיע זאת לבריטים בשמי".

המברק נשלח לאנגליה והופך למרכז השיחה בארוחת הבוקר שמנהל חיים וייצמן, יחד עם ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ומר סי.פי סקוט, עורך העיתון מנצ'סטר גארדיאן. ההחלטה היא להביא את הנושא לדיון נוסף לאור תמיכת הנשיא ווילסון. במהלך ישיבת קבינט המלחמה מס' 245, מיום הרביעי לאוקטובר, 1917 מציג בלפור את המכתב שהתקבל מווילסון ומצוטט כאומר: "הנשיא וילסון מתייחס בעין יפה עד מאוד לתנועה [הציונית]”.

 אלא שפעם נוספת, מתערב מונטגיו בנוסח ההצהרה ומנהל קרב בלימה לבטל את רוע הגזירה, או לכל הפחות לעקרה מתוכן. הוא מפעיל את יכולותיו הרטוריות, הוא כועס, מאיים ולבסוף מצליח לשנות את הנוסח החלטה מוגבלת יותר, ולשלוח אותו פעם נוספת לנשיא ווילסון ולקבל את הסכמתו לנוסח המוצע.

הנוסח המחודש נשלח לנשיא ווילסון לשמיעת עמדתו בעניין הנוסח המרוכך, לאחר ההתנגדות של מחנה האנטי-ציוניים לנוסח המוצע.

ראש הממשלה לויד ביקש ששר החוץ בלפור, ישלח בעצמו, באמצעות העברה אישית של הנוסח המוצע לידי קולונל האוס, באמצעות השגריר האמריקאי בלונדון.

ראש ממשלת בריטניה (לויד ג'ורג') ושר החוץ הבריטי (הלורד בלפור), אהדו אישית את העם היהודי והרעיון הציוני, בעקבות אמונתם הדתית/נוצרית, דגלו ברעיון הרומנטי של תיקון העולם על ידי השבת העם היהודי לארצו, ופעלו במסגרת האינטרסים של הבריטים במזה"ת באותה התקופה, שתאמו לרעיון ההכרזה.

אך יותר מכל, ראש הממשלה לויד והעם הבריטי  היה מחויב לחיים וייצמן.

וייצמן שני מימין ולויד שלישי משמאל

ד"ר חיים וייצמן, שהיה כימאי בהכשרתו, נדרש להתגבר בימי מלחמ"ע הראשונה על המחסור באצטון. באותם הימים, אצטון שימש לייצור קורדיט ששימש כחומר בעירה לתותחים, ומכיוון שהגרמנים כבשו את בלגיה, החומר קורדיט כבר לא היה בנמצא.

ד"ר וייצמן, עפ"י בקשתו של צ'רצ'יל שהיה שר הימיה, הצליח בהליך אלטרנטיבי, להפיק חומר בעירה מתירס שנשלח מקנדה, במקום החומר שהיה מופק מאציטון,  בהיקף של 30,000 טון. ב"זכרונות המלחמה" שחיבר לויד ג'ורג' שנים לאחר המלחמה, שכאשר יידע את ויצמן על כוונתו להמליץ למלך בריטניה להעניק לו תואר של כבוד, סירב המדען וביקש במקום לדאוג לבני עמו. "זה", טען לימים:

"היה מקורה של ההכרזה המפורסמת על הבית הלאומי ליהודים בפלשתינה. כאשר נתמניתי לראש הממשלה שוחחתי על הנושא כולו עם מר בלפור, שהיה אז שר החוץ… זו הייתה תחילתה של שותפות, שתוצאותיה, לאחר בחינה מדוקדקת, הייתה הצהרת בלפור המפורסמת… כך שד"ר ויצמן, בתגליתו, לא רק סייע לנו לנצח את המלחמה, אלא אף השאיר את חותמו על מפת העולם".

ב-9 באוקטובר 1917, יוצר וייצמן שוב קשר עם ברנדייס. בפנייה הוא מבקש לפעול ולגבש עמדה ציבורית התומכת בהכרזה, ושל הנשיא ארה"ב. הנשיא ווילסון, לאחר שקיבל את הפניה, העבירה לקבלת חוות דעת מברנדייס, סטפן וייס ודה-האס (עיתונאי ומזכיר התנועה הציונית-אמריקאית). לאחר שהעבירו השלושה את חוות-דעתם החיובית, מועברת ב-16 באוקטובר באופן רשמי, ההסכמה של הנשיא ווילסון לקבינט המלחמה הבריטי. ב-31 באוקטובר מתקיימת סוף סוף ישיבת קבינט המלחמה השלישית והאחרונה, העוסקת בהצהרה. בתום הדיון, יוצא השר סייקס (כן ההוא מהסכמי סייקס-פיקו) מהקבינט, ואומר לוויצמן שממתין בחוץ נרגש: “ד”ר ווייצמן: זה בן!”  הקבינט מסמיך את בלפור להכריז את הנוסח שהוסכם:

“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותעשה כמיטב יכולתה לקדם הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה, שלא ייעשה דבר הכלול לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בארץ-ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני שנהנים ממנו היהודים בכל ארץ אחרת”.

ההכרזה והשר בלפור

עד כמה היה דרמטי חלקו של ברנדייס, ניתן ללמוד מהברכה שקיבל ביום הולדתו השבעים וחמשה, ביום ה- 13 לחודש נובמבר 1931, מפי מנהל הסוכנות מנחם סוקלוב, שצוטט כאומר: הנשיא וילסון הפך את החלטתו לקבינט הבריטי, רק באמצעות קולונל האוס. ההחלטה לתת בסופו של דבר את תמיכתו למטרות הציוניות, נעשתה בזכותו של השופט ברנדייס".

זהו סיפורה של פגישה מלפני 101 שנים בדיוק, שפרצה את הדרך להצהרת בלפור ושנעלמה מדפי ההיסטוריה…

* כותב הטור סטודנט מחקר בתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב, אוניברסיטת חיפה

קישור לכתבה במעריב

לצילום הפרסום המקורי מעיתון מעריב, המגזין עמ' 9-8 25.9.2018